ר"ן על חולין ט״ז

1 וארי שנכנס לבין השורים וכו' ספק שונרא ספק כלבא אימר כלבא. והא אמרן דאין דריסה לכלב לפי שאין לו ארס אע"ג דחזינן מקום צפורן ליכא למיחש:

2 ספק עאל ספק לא עאל אימר לא עאל. פירוש דוקא היכא דאיכא למתלי בלא עאל הוא דשרי אבל היכא דודאי עאל אלא דלא ידעינן כי הוה בינייהו אי הוה איהו שתיק ואינהו מקרקרן או כלהו שתקי לשמואל ודאי חיישינן והיינו דתלינן הכא היתרא בלא עאל:

3 אימר שלמא עבוד. שלום עשה עמהם כדרך כל חיות שעומדות ועושות תרבות עם בני אדם ובהמה ואינן מזיקות:

4 נח רוגזיה. ולא חיישינן לדריסה דאינך ולא חיישינן שמא בתחלה דרס את אחרים ואחר כך הרגו לזה דכיון שהן עומדין במקום שיכול לדרוס אי זה מהן שירצה אני אומר זה דרס ראשונה והרגו מיהו דוקא כשנכנס לתוכן ועומד עמהן דכיון שהוא יכול לדרוס כרצונו אמרינן דכי קטע רישא דחד מינייהו נח רוגזיה אבל כגון אלו החתולים שעולים על כלוב מלא עוף ומכניסין ידיהם מבפנים ודורסין אע"ג דקטע לרישיה דחד מינייהו לא נח רוגזיה מש"ה דמתוך שהם בורחים אף הוא כועס עליהן וכן נמי דוקא קטע הוא דאמרינן דנח רוגזיה אבל דרס בלחוד לא וכל אימר דאתמר הכא ודאי חשבינן להו כיון דתלינן בהו לקולא. דכוותה הא דאיתמר בפרקין קמא דף י. אימר בעצם נפגמה ובפ"ק די"ט דף ז. נמי אמרינן אימר לא בדק יפה יפה וכולן לשון פשיטא הם:

5 בעותי הוא דמבעתי אהדדי. מבעיתים זה לזה ומיהו דוקא דליכא מקום צפורן אבל איכא חיישינן:

6 ספק קניא ספק שונרא אימר קניא. הילכך בודק בקנה שיש לו בדיקה מבחוץ ושוחטו ודי לו בכך כיון דעוף היה ואח"כ הופך את הושט ובודקו דושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים כדאמרינן לעיל וכתב הרא"ה ז"ל דמאי דתלינן בקניא נהי דהויא קולא גבי עוף לגבי בהמה נפקא מינה חומרא דאילו תלינן בדריסה הוה אפשר למבדקה אחר שחיטה דליכא למיחש דילמא במקום דריסה שחט שאעפ"כ היה האדמימות של ארס ניכר בו וכדאמרי' לקמן דף נד. דבדקין לה מכפא דמוחא ועד אטמא ואפי' בבהמה מכשרינן לה בבדיקה אחר שחיטה ואע"ג דבעי למשחט ב' סימנין ואיכא ושט שאין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אלמא סומכין אבדיקתו אחר שחיטה ואי תלינן בקניא לא אפשר בבדיקה דחיישינן דילמא במקום נקב שחיט ואפילו הכי תלינן בקניא משום דמאי דתלינן בקניא לאו משום קולא הוא אלא משום דדריסה מילתא אחריתי היא הילכך מסתמא בין לקולא בין לחומרא תלינן בקניא:

7 דרוסה שאמרו עד שיאדים בשר כנגד בני מעים. כתב רש"י ז"ל דדרוסה שאמרו כגון ספק דרוסת ארי או שראוהו שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ צריך לבדוק בה גבה וכריסה וצידיה כל שכנגד בני מעיה ואם האדים בשר זהו הארס וטרפה שסופו לינקב עד שינקוב בני מעיה ואם לא האדים בשר שם אין צריך לבדוק במקום אחר שאין דריסה אלא כנגד בני מעים אבל הרא"ה ז"ל כתב דדוקא בספק דרוסה הוא דסגי בבדיקה אבל ודאי דרוסה אפילו לא האדים בשר אסורה שהרי דרוסה לפנינו והכי מוכחא מתניתין דקתני סתמא דרוסת הזאב ודרוסת הנץ ואילו בדיקה לא קתני:

8 נתמסמס הבשר רואין אותו כאילו אינו. ואם יש בו טרפות בנטול כגון צומת הגידין טרפה דהאי נמי כנטול דמי:

9 כל שהרופא גורדו. אם בא לרפאות גורדו:

10 מיתלחא. מתפרקת וטפלין ממנה חתיכות חתיכות:

11 מדרב הונא בריה דרב יהושע. דאמר כל שהרופא גורדו קרי המסמסה וכאילו אינו והויא לה ריאה שחסרה:

12 בקוץ עד שתנקב לחלל ולאו משום מקום נקב דהא לא תנן במתניתין בהדי טרפיות נקובת חלל אלא דחיישינן שמא נקב אחד מן האיברים הפנימיים שנקובתן במשהו וכיון שהספק אינו במקום ידוע לא סמכינן אבדיקה דמהאי טעמא אמרינן לעיל דף מח: גבי מחטא דאשתכח בחתוכא דכבדא דכי איכא למיחש דילמא נקובי נקיב ועייל אסרינן לה ולא סמכינן אבדיקה ולעיל דף נא: גבי נפולה דסמכינן אבדיקה היינו טעמא משום דאם איתא דמחמת נפולה ניקבו אבריה קרע גדול וניכר היה וכמו שכתבתי למעלה :

13 ובסימנין משיאדימו סימנין עצמן. אבל האדים בשר כנגד סימנין לא חיישינן שמא נתחלחל הארס משום דסימנים קשין הן אצל דריסה:

14 זיהרא מקלא קלי. שורף הוא ודינו כניקב כולו:

15 מכפא דמוחא ועד אטמא. רגיל היה להורות שצריכה בדיקה מגולגולת המוח עד הירך ולאתויי צואר אתא שאם האדים הבשר כנגד הסימנים אסור:

16 גרסי' בגמרא דף נג: ההיא שרקפא דספק דרוסות. כלומר סל מלא עופות שנכנס הנץ ביניהם דאתאי לקמיה דרב שדריה לקמיה דשמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא וכתב רש"י ז"ל שמפני שהעופות היו דקים ומרובים לא היה יכול לבדקם ולהתירן בבדיקה מפני הטורח שמא יטעה באחד מהם אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר בו ע"כ ובתשובת הראשונים ז"ל דהני עופות איידי דקטיני לא מינכרא אדמימות עלייהו:

17 מתני' ואלו כשרות בבהמה ניקבה הגרגרת. בלא חסרון איסר כדמפרש:

18 או שנסדקה. לארכה כדאמרינן שאם נשתייר הימנה משהו למעלה ולמטה כשרה:

19 נפחתה הגולגולת. העצם נפחת ורואין אנו שלא ניקב הקרום:

20 זה לתוך זה. סמוכין הם ודופני שניהם אדוקים זה לזה סביב ובאמצעיתם הם נקובים זה לזה ואם חזרו וניקבו במקום אדיקת דפניהן ואין הנקב לחוץ אלא זה לתוך זה כשרה דהא להדדי נמי שפכי:

21 ניטל לחי התחתון. מעל הבשר והסימנין מחוברים בבשר:

22 האם של בהמה שניטל. שהולד מונח בה:

23 וחרותה בידי שמים. מפרש בגמרא שצמקה ריאה שלה:

24 בידי שמים. כגון שנבעתה בקול רעם וברקים:

25 חרותה. קשה כחריות של דקל ובגמרא מפרש מנא ידיע אי בידי שמים אי בידי אדם:

26 הגלודה. שניטל עורה או מחמת שחין או מחמת מלאכה ובגמ' מפרש כמה ישאר מן העור ותהא כשרה. ואיכא למידק למה ליה למיתני כל הני דכשרות ממילא ידעינן דמדתנא ואלו טרפות מכלל דכלהו אחריני כשרות יש לומר דכיון דתנא בואלו טרפות דף מב. זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה לאיתויי מאי דדמי ליה סד"א ניטל הטחול והכליות ולחי התחתון והאם נטולי נמי נינהו ודמיא לניטלה הכבד וטרפה קמ"ל. וא"ת תינח הני אבל אחריני דנפקי מדיוקא דרישא מאי איכא למימר דהא מדתנן לעיל פסוקת הגרגרת טרפה מכלל דניקב כשרה ומדתני נמי ניקב הלב לבית חללו מכלל דניקב ולא לבית חללו כשרה ואחריני נמי דכוותייהו ואמאי איצטריך למיתנינהו יש לומר כולהו צריכי ניקבה הגרגרת איצטריך לאשמעינן שיעורא דעד כמה תחסר ואיכא למימר נמי דאיידי דאתא לאשמעינן דנסדקה לארכה כשרה פתח בניקבה. נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח נמי איצטריך ס"ד אמינא כי קתני רישא ניקב קרום של מוח בלא פחת גולגולת קאמר והוא הדין נמי דכי נפחתה הגולגולת בלא קרום טרפה קמ"ל דנפחתה הגולגולת כשרה מיהו לא בכל פחת כשרה שאם נפחתה כסלע אע"פ שלא ניקב קרום של מוח טרפה וכמו שיתבאר בגמרא בסייעתא דשמיא ניקב הלב ולא לבית חללו אע"ג דתנא ברישא ניקב הלב לבית חללו מכלל דכל שלא לבית חללו כשרה איצטריך סלקא דעתך אמינא כל נקב מפולש לבית חללו מיקרי ולא אתא למעוטי אלא נקב שאינו מפולש להכי הדר ותני דכל שנקב שלא לבית חללו כשרה. נשברה השדרה ולא נפסק חוט שלה אי לא תני הכי הוה אמינא דרישא דקתני נשברה השדרה ונפסק החוט שלה או או קתני דכי היכי דכי נפסק החוט שלה בלא שבירת שדרה טרפה ה"נ נשברה שדרה בלא חוט טרפה קמ"ל דכשרה. ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כל שהוא אי לא תנא הכי הוה אמינא מאי לא נשתייר הימנה כלום דקתני רישא דליכא כזית דכל פחות מכזית כמאן דליתיה דמי להכי תנא נשתייר הימנה כל שהוא לאשמעינן דאפילו פחות מכזית כשרה. המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה איצטריך סד"א מאי לחוץ דקתני רישא נקב מפולש וכל שהוא כן אפילו במקום חבורן טרפה קמ"ל דכשרה ומאי לחוץ שלא במקום חבורן ודאמרינן ניטל הטחול ניטל הכליות כבר כתבתי בתחלת הפרק דכל מקום ששנינו ניטל כשרה אין אחד ממיני הטרפות פוסלין בו והיינו דבמתניתין דואלו טרפות קתני ניקב כלומר וכ"ש ניטל ובבבא דאלו כשרות קתני ניטל לומר דכ"ש ניקב וחדוש הוא שחדשו בטחול וכליות דטחול שניקב בסומכיה טרפה ולקתה בכוליא נמי אי מטי לקותא למקום חריץ טרפה כדאיתא בגמרא. ומסתבר נמי דנטולה וחסרה בידי שמים דינן שוה בכ"מ ובכל מקום שהנטולה טרפה אע"פ שהנקב אינו פוסל באותו מקום אם חסרה טרפה הילכך חסרת כבד טרפה כאילו ניטלה דהא אמרינן לקמן דף נח: לא שנו אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה משום דכל יתר כנטול דמי כלומר כנטול האחד והוה ליה כחסר בידי שמים שהרי לא ניטל כלל אלא שרואין אותו כאילו ניטל ואפ"ה טרפה אלמא חסר בידי שמים כחסר בידי אדם:

27 גמ' אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. ראש הקולית התחוב בחור בראש עצם האליה שקורין אנקא:

28 וה"מ דאיעכול ניביה. שנרקב גיד שבראשו שהוא מחובר בחור וקטן הוא מאד:

29 אבל לא איעכול ניביה כשרה. דהדרא ובריא ומסתברא דאם ניטלה הירך טריפה ואע"ג דלא איעכול ניביה דכי מכשרינן כי לא איעכול אע"ג דאיפסיק היינו משום דהדרא ובריא והכא לא אפשר כיון דניטלה:

30 והיינו שיעורא דדינרא קורדינאה. כתב הרב בעל העטור ז"ל דלדידן דלא מתחמי לן אזלינן לחומרא:

31 אמר ר' יוחנן פתוראה. שולחני היה והיו לפניו מטבעות הרבה:

32 אין בעלי אומניות רשאין לעמוד בפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתן. פרש"י ז"ל בשעה שעוסקין במלאכת אחרים ורבי יוחנן פתוראה שכיר היה וכדתניא בתוספתא פ"ד דב"מ המושיב את אחרים בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו שאין עינו בחנות בשעה שעוסק באומנותו ולשון רשאין הזקיקו לכך ומיהו התם בפ"ק דקדושין דף לג. משמע דאף בשל עצמו קאמר דאמרינן התם מקיש קימה להדור מה הדור שאין בו חסרון כיס אף קימה שאין בה חסרון כיס מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין וכו'. ואפשר דהתם נמי במלאכת אחרים קאמר דכיון דבשלו אינו חייב דמקיש קימה להדור בשל אחרים אינו רשאי שאילו היה חייב בשל עצמו אף בשל אחרים היה חייב אלא כיון דבשל עצמו אינו חייב בשל אחרים אינו רשאי ואחרים פירשו דבשל עצמו קאמר וכי קתני אין רשאין לומר שאינן צריכין וכדתניא בערכין פרק המקדיש שדהו דף כח: כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להקריבו עולה אע"פ שאינו רשאי כלומר אע"פ שאינו חייב כדמתרגמינן שמות כב לא תהיה לו כנושה כרשיא וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות תלמוד תורה דבמלאכת עצמן קאי ואין חייבין קאמר ואפשר עוד לומר דאף בשל עצמו אין רשאין ממש קאמר דכיון דמדינא פטור דמקיש קימה להדור כדאמרינן התם אין בעלי אומניות עומדין מפניהם ואם זה עומד יראו הללו כמבזין תלמידי חכמים:

33 אמר רב נחמן כסלע כיתר מסלע. היכא דשיערו רבנן כסלע כגון גבי פלוגתא דשדרה וגולגולת דתנן כמה חסרון השדרה וכו'. ובגולגולת ב"ש אומרים כמלא מקדח ובה"א כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל לעיל בפרקין דף מב: וכן לטרפה ואמרינן בבכורות בפרק על אלו מומין דף לז: כמה ינטל מן החי וימות ואמר שמואל כסלע ואשמעינן רב נחמן דכי שיערו רבנן כסלע היינו כסלע מצומצם דכי הוי סלע מצומצם דיניה כיותר מסלע וטרפה כך פרש"י ז"ל מכלל דס"ל ז"ל דכי אמר שמואל וכן לטרפה עלה דההיא דכמה חסרון בשדרה ולא אחסרון דשדרה בלחוד קאי אלא אחסרון דגולגולת נמי ולפ"ז הא דתנן במתניתין דנפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח כשרה דוקא בשלא נפחתה כסלע אבל כסלע טרפה וכמו שכתבתי במשנתנו והאי דנקיט לה סתמא נפחתה הגולגולת היינו טעמא שלפי ששנינו ניקב קרום של מוח טרפה אשמעינן שאין נקב פוסל בגולגולת כמו שפוסל בקרום של מוח ומיהו נפחת גולגולת שיעורא אית ליה אע"ג דלא יהיב ליה תנא דהא בנסדקה הגרגרת נמי קתני כשרה ולא יהיב שיעור ובגמרא בעינן חוליא מכאן וחוליא מכאן או משהו מכאן ומשהו מכאן אליבא דהילכתא וראיה לדבר דאיכא פחת בגולגולת דמטרפא ביה מדאמר רב הונא לקמן דף נז: בפרקין סימן לטרפה י"ב חדש ואוקימנא כתנאי דתניא ובגולגולת שיש בה נקב אחד ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפים למלא מקדח ואמר רבי יוסי בן המשולם מעשה בענבול באחת שנפחתה גולגלתה והטיל עליה רופא חידוק של קרויה וחיתה ואמר לו רבי שמעון משם ראיה ימות החמה היו וכיון שנכנסו ימות הגשמים נכנסה בה צינה ומתה אלמא פחת הגולגולת יש לו שיעור וזה שלא כדברי מקצת חכמי צרפתים שכתבו דכי קאמר שמואל וכן לטרפה אשדרה בלחוד קאי ולא אגולגולת דגולגולת אפילו חסרה כמה כשרה וכדפסיק תנא ותני נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח ומדלא יהיב שיעורא כדיהיב בגרגרת ש"מ אפילו בכמה וכן דעת הרב ר' יונה ולא מיחוור וכדכתיבנא ועוד דמדקתני לענין טומאה כדי שינטל מן החי וימות אלמא דבכדי שיעור זה נעשית טרפה אלא ודאי עיקרן של דברים דשמואל אכולה מתניתין קאי:

34 כאיסר כיותר מכאיסר. גבי מתניתין דתנן דף נד. עד כמה תחסר ותימא אכתי כשרה היא דהא גבי אלו כשרות קיימא וקתני עד כמה היא כשרה בחסרון עד כאיסר וכיון דהויא כאיסר הרי היא כיתר מכאיסר וטרפה:

35 אלמא קסבר. הא דקתני מתניתין עד כאיסר כשרה לא עד ועד בכלל קאמר אלא עד ולא עד בכלל והכי קאמר עד כאיסר ולא כאיסר בכלל כשרה אבל כאיסר עצמו טרפה:

36 והני מילי בסומכיה. בעוביו למעלה:

37 אבל אישתייר מיניה כעובי דינר זהב. כלומר שנשתייר בעוביו מלבד הנקב כעובי דינר זהב כשרה ובגמרא מקשינן עליה דרב עוירא דאמר ניקב טרפה מדתנן חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה. כלומר שחתיכת העובר ניתרת בשחיטת אמו. מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה שאותה חתיכה אינה נתרת בשחיטה ודייקינן טחול וכליות הוא דאסירי הא בהמה גופא שריא ומפרקינן ניקב לחוד נחתך לחוד כלומר דדוקא ניקב הוא דטרפה אבל חותך כשרה ובתר הכי מפלגינן בטחול בין קולשיה לסומכיה ואיכא מאן דאמר דהשתא דאתינן להכי לא צריכינן לאיפלוגי בין ניקב לנחתך כלל דמעיקרא דלא מפלגינן בין קולשיה לסומכיה כי היכי דלא תקשי לן מתניתין דמן הטחול ומן הכליות אסור דמשמע בהמה גופא שריא איצטריכינן לאיפלוגי בין ניקב לנחתך אבל הכא בין ניקב בין נחתך בסומכיה טרפה בקולשיה כשרה ומתני' בקולשיה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות שחיטה וכן עיקר אבל בעל העיטור ז"ל כתב דאפילו בסומכיה דוקא ניקב אבל נחתך כשרה וכתב הרמב"ם בפרק ששי מהלכות שחיטה דאין נקב פוסל בטחול של עוף כלל לפי שטחול של עוף עגול הוא ודומה לענבה ואי אפשר לחלק בו בין קולשיה לסומכיה הילכך אינו בכלל מה שאמרו דף נו. כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדם בעוף שאילו היה אפשר לחלק בו בין קולשיה לסומכיה ולדמותו לבהמה היה ראוי שיפסל בעוף אבל כיון שאי אפשר לחלק בו אלא כולו או בקולשיה או בסומכיה ואין אנו יכולין להשוותו לבהמה אינו בכלל טרפות שמנו חכמים כנגדן בעוף וכיון שלא הוזכר אלא בבהמה בעוף כשר ובודאי שזה מן התימה דכיון דמ"מ עוף טחול יש בו ואע"פ שאי אפשר לחלק בו נעשה הכל כסומכיה ויהא טרפה בכל מקום אלא שאפשר לומר שכיון שטרפות נקב הטחול חדוש הוא כיון דבניטל כשרה וכמו שכתבנו למעלה אין לך בו אלא חדושו בלבד: